(א) במציאתה – כתב ב״י אעפ״י שמציאתה ומעשה ידיה אינם ענין לקדושין כתבם רבינו משום דבחדא מחתא מחתינהו. ובה״י כתב טעם אחר ע״ש. וב״ח כ׳ על דקדוקי הב״י דמש״ה הביא כאן דזכאי במציאתה דלפי שאמר כסף קדושיה שלו. דמשמע דאפי׳ הם מאה מנה הכל של אב ולא אמרינן דלא זכה האב אלא במה שראוי להתקדש בו דהיינו פרוטה אבל היתר מפרוטה הוי מתנה בעלמא ויהי׳ שלה מש״ה אמר וכן זכאי במציאתה וכו׳ ע״ש לכאורה יש ללמוד מזה מי שנותן מתנה לבתולה זוכה אביה. אבל באמת אינו מוכח דלא כתב הב״ח דהוי לאביה אלא המותרת על כסף קידושין. הואיל ובא מתחלה ע״י קידושין. והתורה זיכה לאב בכסף קידושין ולא חילק אם הרבה או בפרוטה לעולם הוי לאביה. משא״כ במתנה דעלמא אפשר דהוי כמו ירושה שמפורש במתני׳ בהדיא דאינו אוכל פירות בחייה אלא יעשו לה סגולה ולא הוי לאביה. ואין להביא ראיה מתוס׳ דכתובות דף מ״ו ע״ב ד״ה זכאי במציאתה וכו׳ שכתב שם דאין למילף מציאה מכסף קידושין וכו׳ משום מציאה מטריח את עצמה להגביה וכו׳ ע״ש. א״כ משמע מתנה שפיר יש למילף מכסף קידושין. דהא אינו דא״כ קשה נמי נילף ירושה מכסף קידושין דהוי לאביה דנמי אינה מטריח כמו מתנה ע״ש ובמהרש״א. וכן הח״מ מסופק במתנה. אבל הב״ש כתב בפשיטות דהוי לאביה ע״ש. ולא דק כמו שכתבתי. ועוד לדבריו הוי מתנה לאביה מדאורייתא כמו כסף קידושין א״כ קשה קושית התו׳ שם ונילף מציאה מתרווייהו וכו׳ וא״ל תירץ תוספת שם דמה להנך שהאב נפסד על ידיהן וכו׳ איכא למימר מתנה יוכיח ע״ש ודו״ק. גם י״ל לפי מ״ש תוס׳ שם לבסוף כסף קידושין שאני משום דיש לו פסיד׳ דיוצאת מרשותו וכו׳ א״כ גם מתנה אין למילף וא״ל כסברת המהרש״א דלענין חדא מחדא לא פרכינן הך פירכא והביא ראיה מפ״ק דקדושין ע״ש. אינו ראיה היא דשם רצה למילף מעשה ידיה מכסף קדושין אינו יוכל לומר הך פירכא שכן האב נפסד דבמעשה ידיה נמי מפסיד כסברת תוס׳ כאן. אבל לעולם אי ילפינן מציאתה מכסף קדושין שפיר פרכינן מה לכסף קדושין שכן האב נפסד וא״כ לא מצי למילף מתנה מכסף קדושין ובאמת יוכל לומר הך פירכא דהאב נפסד לעיל דלא כמהרש״א ודו״ק:

(ב) בנפל – עיין בנדה דף כ״ג ע״א. ועיין מ״ש הב״ש. ולי נמי קשה לפי מה שפירש״י מי קא חי ואחותה אינה אסורה אלא בחייה ע״ש. הא עדיין יש למיבעי אם קידש אמו אח״כ דהא קי״ל חמותו אסורה אפילו לאחר מיתת אשתו. הח״מ כתב דהוי ס״ק. והב״ש כתב דאין קדושין תופסין כלל באותו ולד וקדושי אחותו קדושין גמורים הם ע״ש: